אין לי סיפורי גבורה כמו של הסבתות שלי.
אחת מכרה את הדם שלה כדי לקנות כרטיס נסיעה ברכבת לכיוון טשקנט בזמן מלחמת העולם השנייה.
השנייה, קפצה מקרונות המוות של הגרמנים בזמן הריון מתקדם לתוך היער, בהבינה שזו הדרך היחידה לשרוד. שתיהן היו פייטריות, אמיצות ונלחמו על החיים שלהן.
אין באמתחתי, וכנראה שגם לא יהיו, סיפורים הירואיים כאלו. אני לא מחפשת אחר דרמות בחיי.
אנחנו חיים בעידן של שפע, ביטחון, הכל נגיש, זמין וכל דבר שרק "נצייץ" מייד יגיע לפתחנו.
אנחנו לא נדרשים לצאת למבצעים נועזים על החיים שלנו. וטוב שכך.
האמנם?
לפעמים, כשהכל כל כך נוח, נגיש ונמצא בהישג יד, אין שום כוח שידחוף אותנו מעבר.
אנחנו מוצאים את עצמנו פועלים יותר על "אוטומט" ופחות על חשיבה לפני, יותר מניחים הנחות, ופחות מטילים ספק, יותר רצים ולא עוצרים לרגע להרים את הראש מעל המים.
זה תקף לאינדיווידואלים וגם לארגונים.
אנחנו רגילים לפעול לפי הנורמות שהכתיבו לנו, לפי המסגרת שאילפה אותנו, בין אם היא הבית, החברה, בית הספר, או מקום העבודה.
גם לארגון יותר נוח וקל לחשוב בצורה מסודרת ותבניתית, כאשר הכל מאורגן במגירות-מגירות ונשאר רק לשלוף לפי הצורך. הניסיון, הוותק והידע גורמים לנו לחשוב שיש לנו כבר את כל התשובות.
הבעיה מתחילה כשהסיטואציה משתנה לבלי היכר, ואין בנמצא "מגירה" עם תשובה מתאימה.
אנחנו מבינים שמה שעבד לנו עד היום, לפתע לא מתאים, והאדמה מתחילה לרעוד מתחת לרגלינו.
או אז אנו נדרשים לעשות ריסטארט, לחשב מסלול מחדש ולהחליף הנחות יסוד ואמונות ישנות שכבר לא משרתות אותנו, בחדשות.
כשאני עובדת בארגון עם קבוצת אנשים, וככל האנשים הם מחזיקים בדיעות, מחשבות ואמונות מסויימות, פריצת הדרך המחשבתית באה לאחר נפילת אסימונים…
זה מתאפשר אם מצליחים להרחיב את זווית הראייה ולראות את המציאות דרך משקפיים אחרים.
אז נולדת תובנה עמוקה שאכן אפשר לפעול באופן שונה, עם העובדים שלנו, הלקוחות שלנו, הקולגות שלנו, פעולה שתוביל אותנו לתוצאות, אבל הדרך, הדרך היא לגמרי אחרת.
ואולי בכל זאת קמצוץ מהגנים של הסבתות שלי עבר אליי. כשאני מסתכלת לאחור על ה-5 שנים האחרונות, אני רואה בבירור איך כל מה שאי-פעם הצהרתי עליו כאמת לאמיתה התחלף.
בעטתי בדפוסי החשיבה שלי, באמונות שהחזקתי ובפחדים שליוו אותי ושמרו עליי הרבה מאוד שנים, ועשו עבודה טובה ייאמר לזכותם, הם פשוט לא התאימו למי שאני היום.
בחרתי להמציא את עצמי מחדש, ללכת בנתיב שונה לגמרי, ללא וודאות או ידיעה מוקדמת שהוא יוביל אותי אל "אושר ועושר עד עצם היום הזה".
לא הרגילו אותנו בארגונים להסתכל לטווח ארוך, הכל מיידי, מחודש לחודש ומרבעון לרבעון. הורגלנו לרוץ ספרינטים, ולא שיערתי לעצמי עד כמה זה שונה לרוץ מרתון. אבל לפעמים כל מה שנדרש, הוא רגע קטן של אומץ, לקפוץ מהרכבת!
