יוני 2013, פארק רחב ידיים מלא עד אפס מקום. כח לא מוסבר השאיר אותי שם עומדת על הדשא, מוקפת באנשים שאני לא מכירה ומשקיפה מבחוץ על ארוע שלא קשור אליי. טקס סיום של מכללת שערי משפט , נאומים ארוכים, סטודנטים בוגרים, כולם בהתרגשות לקראת היום שאחרי.
בלי הודעה מוקדמת בוקעת המנגינה הידועה "משהו חדש מתחיל אצלי עכשיו" בעוצמה מהרמקולים המקיפים את הפארק. כולם פוצחים בשירה, נלהבים. ורק אני מתיישבת על הדשא וממררת בבכי. דמעות רבות נשפכו בלי שידעתי מאין הן מגיעות.
זו היתה נקודת המפנה. רגע מכונן בחיי בו הפסקול של דני רובס באופן מקרי השתלב ונשזר לעד במסלול חיי.
לשמחתי פגשתי אותו לאחרונה והתרגשתי לשתף אותו, כי בשבילי זה כבר לא עוד שיר יפה. ברגע ההוא, בלי להבין כלום, מסלול חיי השתנה.
תם הטקס. אני חוזרת באיטיות הביתה, צועדת בשקט ושלווה שלא הכרתי. דוחפת את העגלה האדומה בה שוכב בני הקטן, הילד הרביעי שלי. כמה ילדים הייתי צריכה להביא כדי שיפול לי האסימון שנמאס לי לרוץ , נמאס לי לרדוף אחרי מטרות, נמאס לי שאני משתפת פעולה עם האקט של ניפנוף סדין אדום מול עיניי, גם אם נעשה בצורה מאוד מתוחכמת ואלגנטית. ואני כמו שור מאולף רצה אל עבר הסדין להשיג עוד מספרים, עוד תוצאות, עוד רף שבשניה שעוברים אותו, עולה שוב למעלה.
די נמאס.
חייבת להיות מציאות אחרת, שפויה, נעימה, בה אוכל להרגיש בדיוק כמו ברגע הזה. שקט מבחוץ ושקט מבפנים.
בבת אחת קולות שנשמעו חודשים רבים בתוך ראשי "לא לעזוב, לחזור לשגרה, להמשיך בקריירה מצליחה ומבטיחה, לדאוג לפרנסה, להיות בעשייה…" הושתקו וחדלו להתקיים.
אז עוד לא ידעתי לקראת מה אני צועדת, מהו הנתיב החדש שבחרתי. חשבתי לעצמי שקצת פסק זמן לא יזיק לאף אחד. וכמו ששר אינשטיין לתת לראש לנוח מהלחצים וללב מהפיצוצים. הנחתי שזו תחנת ביניים קצרה ואחכ אחזור במלוא המרץ למסלול המוכר והידוע.
אבל הפור נפל. הבחירה נעשתה . מישהו למעלה תכנן עבורי תכנית חדשה לגמרי ורק לא טרח לשתף אותי.
אתמול, בהרצאה מרתקת ואינטימית של טים קלי, הגורו האמריקאי למציאת ייעוד, הוא שיתף בדרך האקראית שבה "הדבר" הזה קרה לו.
לא יכולתי שלא להיזכר בתהליך שלי שהתחיל לפני 5 שנים. שנה לאחר אותו אירוע בפארק העזתי לשאול את עצמי מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה.
נזכרתי שלא משנה איפה עבדתי ובמה עסקתי הייתי שחקנית נשמה. ושאני מאמינה באמת ובתמים שכולנו נולדנו כאלו, עם ה'גן' הזה שבתנאים הנכונים מחזיר לכולנו את הניצוץ בעיניים.
הבנתי שאני רוצה ויודעת להעביר לארגונים את הידע, הכלים והיכולת לפתח שחקני נשמה כי זה הדבר היחיד שמייצר עובדים ולקוחות מחוברים רגשית לארגון.
הבנתי שהניסיון שצברתי והדרך הייחודית שעשיתי בחיי הובילו אותי בדיוק לזה.
ופעם אחר פעם אני נפעמת מהתוצאות, מהשינוי ומהשיח הפנימי שמשתנה בארגון בעקבות התהליך שאני מעבירה אותם.
בין אם אתם רוצים הרצאה, סדנא, ליווי אישי, זה לא משנה, כי מה שחשוב שכל הדרכים מובילות לתוצאה אחת. ארגון עם עובדים ולקוחות מאושרים יותר, ארגון עם שחקני נשמה!
