"מוטיבציה". כולם יודעים שצריך מוטיבציה. שיבוא איזה כוח שידחוף אותנו אל עבר המקום שהצבנו לעצמנו כמטרה.
כמנהלת שותפים עסקיים במיקרוסופט, חיפשתי תמיד אחר המוטיבציה אצל השותפים לעשות איתנו עסקים, מה יניע אותם, בטח כשנקודת הפתיחה שלי למול התחרות מאוד נמוכה, כי בארסנל שלי אין תקציבי ענק או אפשרות ל"שמירת" שותף. בשביל לסבר את האוזן, זה בערך כמו לשלוח חיילים ללבנון, רק בלי הנשק.
ואיך לעזאזל אני רותמת את האנשים אצלי בחברה, אשר לא כפופים אליי ארגונית, וכל אחד מהם עסוק במירוץ שלו נגד הזמן לייצר כסף, לעזור לי להצליח במטרות שהצבתי לעצמי.
המחשבה הראשונה שלי הייתה שזה לא באמת אפשרי, אם אין כסף, שוברים את הכלים…
במחשבה שנייה הבנתי שלמעשה התחמושת החשובה ו"היקרה" ביותר היא… אני. (ושלא ישתמע כאילו אני מהללת את עצמי, זה אני, בדיוק כפי שזה יכול להיות כל אחד מכם).
כלומר, איזו מערכת יחסים אני מצליחה לבנות ולטפח עם הצד השני, אילו יכולות וכישורים אני מגייסת מתוך עצמי על מנת להניע אותו לכיוון אליו אני שואפת להתקדם.
אז עוד לא ידעתי לקרוא בשם למה שאני עושה.
ידעתי שיש בי נחישות וכושר אלתור. ניחנתי גם ביכולת באמת לראות אותם, להזדהות עם התשוקות והכאבים שלהם. לפתח כלפיהם אמפתיה, להבין את המניעים והאינטרסים שלהם ולהגיב ממקום שמכיר במחשבות, ברגשות ובחששות שיש להם.
בדיעבד הבנתי שהיו שם מרכיבים, שבלעדיהם לא מתעוררת המוטיבציה. כי אם הצד השני נותר פאסיבי, או מתנגד ומושך לכיוון הנגדי, אתה נשאר עם עצמך, לא מוביל שום רעיון.
למוטיבציה שלושה מרכיבים, אני מכנה אותם בקיצור את"ם: אוטונומיה, תכלית, מומחיות.
שלושת המרכיבים הללו, הם שלושה צרכים אוניברסליים של כל בני האדם באשר הם. צרכים הם צרכים. נקודה. הם הולכים איתנו לכל מקום, ולא נעלמים כשאנו עוברים את מפתן הדלת בעבודה. כולם יודעים שצריך מוטיבציה, אבל מחפשים אותה במקומות הלא נכונים.
הצורך באוטונומיה, היא היכולת של אדם לנהל את עצמו, ולקבל החלטות בתהליכים הקשורים בו.
רבים מאיתנו נוטים לחשוב בטעות כי אוטונומיה היא אנרכיה… אך אוטונומיה היא חופש פעולה בתוך מסגרת ברורה של כללים ונהלים. כל פעם שהיה לי היתר לפעול כפי שאני חושבת, מבינה ומאמינה, קיבלתי מענה לצורך באוטונומיה. וכמו שאמר מנכ"ל 3M המיתולוגי, מקנייט, "אם תכלא אנשים בתוך גדרות, תקבל צאן. לכן תן להם את המרחב שהם צריכים".
הצורך בתכלית – כל אדם זקוק לתכלית, בהיעדר תכלית, אדם יוצר לעצמו, אחרת לא יכול לפעול.
ללא כיוון מוגדר, ללא נ.צ. ברור, אין למרכיבי המוטיבציה מול מה להתעורר. כשם שארגון זקוק לתכלית "לאן פניו", כך כל עובד זקוק לתכלית ומשמעות, על מנת לראות את התרומה שלו ליצירת התמונה הגדולה.
כאשר הצלחתי לייצר תכלית משותפת, כולם ראו עצמם שותפים לעשייה וחלק משמעותי ממנה, ונוצרה הליכה משותפת אל עבר אותה המטרה.
הצורך במומחיות, מתייחס לצורך של כל אדם להביא את עצמו לידי ביטוי, לממש את היכולות והכישורים הקיימים בו, ולמתוח אותם באופן מתמיד.
כל פעם שאנו עושים "עוד מאותו דבר", "עוד מאותו דבר", "עוד מאותו דבר"… משהו בנו נשחק, קמל וכבה. נולדנו מטבענו עם הצורך לצמוח כלפי מעלה. כל פעם שאדם לא צומח הוא הולך נגד הטבע. כאלו אנחנו, יצורים מכווני מטרה וסקרניים מטבענו. אם אנחנו פוגשים אנשים שחוקים, זה לא משום שהם נולדו חסרי "גן" המוטיבציה, אלא משום שמשהו בתנאים הקיימים, בסביבה שלהם, לא אפשר להם להביא את עצמם לידי ביטוי, להשמיע את הקול שלהם. כאשר הקול הפנימי שלנו מודחק, הצורך במומחיות ובתחושת המסוגלות לא מקבל מענה.
הרגעים בהם גיליתי בתוכי יכולות חדשות, שאף לא ידעתי שקיימות בתוכי, היו רגעים של ניצחון פנימי, של התפתחות וצמיחה, אשר נתנו לי את הדרייב להמשיך הלאה.
על גבול קליפורניה ונבדה משתרע "עמק המוות", לא צומח שם כלום, רק שממה, לאור מיעוט המשקעים באזור (ממוצע שנתי של 60 מ"מ גשם). חורף אחד, בשלהי 2004, ירדו משקעים מעל לממוצע (150 מ"מ גשם), ובאביב העמק החל לפרוח בפריחה מרהיבה וצבעונית. אנשים מכל העולם באו לחזות בפלא הזה. מסתבר שגם "עמק המוות", לא מת בכלל, הוא רק מחכה לתנאים הנכונים כדי לפרוח!
בפעם הבאה, כאשר אנו מרגישים מרמור ותסכול כלפי עובד שחוק, שאינו ממקסם את היכולות שלו, נשאל את עצמנו האם גם הוא בדומה ל"עמק המוות" ממתין לכמות המים והאור הנכונים כדי לצמוח?
