"מה את בעצם?" שאל אותי פעם מנכ"ל בראיון לתפקיד באחד מהארגונים הגדולים במשק.
אנחנו כל כך שבויים בתבניות, כי קל לנו להכניס מישהו לתבנית מוגדרת. זה עושה לנו חיים יותר קלים, סדר בבלאגן, מאפשר הכנסה ושליפה מהירה מהמגירה.
לכאורה.
למה לכאורה? כי היום ברור שאנחנו יכולים להיות בתוך ארגון גם וגם וגם. למשל, עובד עם יכולות אנליטיות, אבל גם יצירתי ובעל דמיון מופשט, עובד שאוהב להלהיב ולדבר מול קהל וגם בעל יכולת ניתוח וירידה לפרטים הכי קטנים… כאלו אנחנו יצורים מופלאים בעלי מכלול שלם של אפשרויות.
אבל בבואנו לארגון יש פתאום קאט.
הפרדה בין היכולות שלנו בתפקיד לבין שלל האיכויות והיכולות שהיו יכולות לבוא לידי ביטוי. במצב כזה התפקיד כובל אותנו בתוך משבצת ועם הזמן חלה ירידה במוטיבציה.
נכון, האדם עושה את התפקיד ולא ליהפך. מנטרה שנהגתי לשנן לעצמי בכל שנותיי כשכירה. אבל רק כעצמאית מצאתי שסוף סוף אני יכולה להביא לידי ביטוי את כל יכולותי.
אז מה השורה התחתונה?
אחריות הדדית של המנהל הישיר והעובד לפתוח יחד את הנושא הזה. יש נטייה למנהלים לפחד ממנו… "ומה אם אציף לו פתאום תשוקה למשהו אחר?"
מעולה! עובד עם חלומות ותשוקות כולנו רוצים, רק בואו נעזור לו לפתח זאת אצלנו ונקבל אנשים מאושרים יותר, מסופקים יותר, מחוברים לארגון ומעריכים יותר את האמון שניתן בהם. ומי מרוויח בסוף? העובד והארגון!
ואם אתם רוצים לדעת , קיבלתי את התפקיד, אבל בדיעבד הבנתי שבשביל להישאר ״שחקנית נשמה״ אני צריכה להיות אני, עם כל יכולותי.
היום אני גם יודעת איך להדריך בכך אחרים, ולעזור למנהלים בארגונים לפתח עובדים שהם שחקני נשמה!
