בלוג

לא יודעת אם גם אתם חווים את אותה התחושה כמוני, אבל כל פעם שעליי לנהל קונפליקט, הבטן שלי ישר מתכווצת. אז מה עושים כשצריך לנהל קונפליקט, והאם זה בכלל הכרחי? אולי אפשר פשוט להימנע או לוותר מראש? קונפליקטים הם חלק מחיינו, בין אם אנו אוהבים זאת או לא. גם בארגון,

פיתוח, שימור והצמחת הטאלנטים, הינם מהמשימות החשובות והמשמעותיות של המנהלים בארגון על מנת לעמוד ביעדים הארגוניים ולהוביל לצמיחה. למרות זאת, מנהלים רבים מרגישים שאין להם מספיק ידע וכלים בנושא. מזמינה אותך לקרוא את המאמר השלישי בסדרה בנושא פיתוח הטאלנטים בארגון. במאמרים הקודמים הבנו את המשמעות וחשיבות מטריצת ביצועים/פוטנציאל, בכך שמאפשרת

אחרי שהבנו במאמר הראשון את חשיבות המודל של מטריצת ביצועים/פוטנציאל והכרנו את הכלי האבחוני 9 grid box נצלול לעומק כיצד ניתן להפיק את המירב מהכלי. הדרך המומלצת לעבוד עם הכלי באופן האפקטיבי ביותר: • עברו עם כל המנהלים בקבוצה על המתודולוגיה ונסחו אמות מידה בהירות ומוסכמות על כולם • צרו

פיתוח, שימור והצמחת הטאלנטים, הינם מהמשימות החשובות והמשמעותיות של המנהלים בארגון. ולמרות זאת, מנהלים רבים מרגישים שאין להם מספיק ידע וכלים בנושא. יתרה מכך, התקופה הנוכחית מאופיינת באי וודאות, שינויים תכופים ודינאמיות גבוהה, בשונה מכל מה שהכרנו בעבר. לכן "עולם בהפרעה" מחייב כלים אחרים, מיינדסט שונה ומיומנויות ניהול חדשות. בסדרת

מתוך מגוון המודלים והשיטות שלמדתי באוניברסיטה לפני שנים, מודל SWOT נשאר כלי רלוונטי ועכשווי גם בעידן הנוכחי והכאוטי בו אנו עובדים.     SWOT הוא אחד המודלים השכיחים לתכנון וניהול אסטרטגי ולבחינת יכולות הארגון לייצר יתרון תחרותי בסביבה שבה הוא פועל. השיטה מנתחת את הסביבה הפנימית והחיצונית של הארגון, ועל

אתם מנהלים בשלט-רחוק? יש לכם אנשים שביומיום יושבים אצל לקוחות? במאמר הבא תוכלו למצוא מספר טיפים שיעזרו לכם להתגבר על הקושי היומיומי בניהול מרחוק ויעצימו את תחושת השייכות. התחושה הרווחת היא "רחוק מהעין-רחוק מהלב", בעיקר אם מדובר בעובדי מיקור חוץ. כל מי שנמצא בשוק, בעיקר בהייטק, מכיר את הכינוי 'גולגלות'

"אתה חייב להפשיל שרוולים, לקום בבוקר ורובוטה, עבודה"…זוכרים את אריק איינשטיין בשיר שלוש, ארבע לעבודה? הוא שר אז על תקופה אחרת. היום יש מבחר ומגוון, יש הייטק, עולם מלא של אפשרויות והזדמנויות תעסוקה רבות.אבל הרבה פעמים נמצא את עצמנו בסופו של דבר קמים בבוקר לעבודה….  במצב הזה נרגיש שחיקה, העבודה

במשך שנים עבדתי בארגונים מדהימים ומוכרים במשק. בכל מקום עבודה הזדהיתי באופן מוחלט עם הארגון, היתה לי תחושת שייכות עמוקה וגאווה והרגשתי כיצד 'שחקנית הנשמה' שבי נקראת לדגל בכל משימה ואתגר. * אבל באיזשהו שלב התחלתי להרגיש דעיכה וירידה במוטיבציה. אמרו לי שזה טבעי ונורמלי ושאצלי גם ה-80% זה כבר ה-

במשך שנים הצהרתי שבחיים לא אהיה עצמאית. האמנתי באמת הזו, כמו אקסיומה, שאין כל אופציה אחרת עבורי. בתור בת לאבא עצמאי שידע תמיד עליות ומורדות, ואמא מורה במשרד החינוך במשך 44 שנים, הבנתי בגיל צעיר שלהיות שכיר זה הדבר הכי טוב בעולם. זו היתה פסגת השאיפות שלי, עשיתי בזה קריירה,

יוני 2013, פארק רחב ידיים מלא עד אפס מקום. כח לא מוסבר השאיר אותי שם עומדת על הדשא, מוקפת באנשים שאני לא מכירה ומשקיפה מבחוץ על ארוע שלא קשור אליי. טקס סיום של מכללת שערי משפט , נאומים ארוכים, סטודנטים בוגרים, כולם בהתרגשות לקראת היום שאחרי. בלי הודעה מוקדמת בוקעת

"מה את בעצם?" שאל אותי פעם מנכ"ל בראיון לתפקיד באחד מהארגונים הגדולים במשק. אנחנו כל כך שבויים בתבניות, כי קל לנו להכניס מישהו לתבנית מוגדרת. זה עושה לנו חיים יותר קלים, סדר בבלאגן, מאפשר הכנסה ושליפה מהירה מהמגירה. לכאורה. למה לכאורה? כי היום ברור שאנחנו יכולים להיות בתוך ארגון גם

אין לי סיפורי גבורה כמו של הסבתות שלי. אחת מכרה את הדם שלה כדי לקנות כרטיס נסיעה ברכבת לכיוון טשקנט בזמן מלחמת העולם השנייה. השנייה, קפצה מקרונות המוות של הגרמנים בזמן הריון מתקדם לתוך היער, בהבינה שזו הדרך היחידה לשרוד. שתיהן היו פייטריות, אמיצות ונלחמו על החיים שלהן. אין באמתחתי,

"מוטיבציה". כולם יודעים שצריך מוטיבציה. שיבוא איזה כוח שידחוף אותנו אל עבר המקום שהצבנו לעצמנו כמטרה. כמנהלת שותפים עסקיים במיקרוסופט, חיפשתי תמיד אחר המוטיבציה אצל השותפים לעשות איתנו עסקים, מה יניע אותם, בטח כשנקודת הפתיחה שלי למול התחרות מאוד נמוכה, כי בארסנל שלי אין תקציבי ענק או אפשרות ל"שמירת" שותף.