כל הפוסטים בראשי

"מה את בעצם?" שאל אותי פעם מנכ"ל בראיון לתפקיד באחד מהארגונים הגדולים במשק. אנחנו כל כך שבויים בתבניות, כי קל לנו להכניס מישהו לתבנית מוגדרת. זה עושה לנו חיים יותר קלים, סדר בבלאגן, מאפשר הכנסה ושליפה מהירה מהמגירה. לכאורה. למה לכאורה? כי היום ברור שאנחנו יכולים להיות בתוך ארגון גם

אין לי סיפורי גבורה כמו של הסבתות שלי. אחת מכרה את הדם שלה כדי לקנות כרטיס נסיעה ברכבת לכיוון טשקנט בזמן מלחמת העולם השנייה. השנייה, קפצה מקרונות המוות של הגרמנים בזמן הריון מתקדם לתוך היער, בהבינה שזו הדרך היחידה לשרוד. שתיהן היו פייטריות, אמיצות ונלחמו על החיים שלהן. אין באמתחתי,

"מוטיבציה". כולם יודעים שצריך מוטיבציה. שיבוא איזה כוח שידחוף אותנו אל עבר המקום שהצבנו לעצמנו כמטרה. כמנהלת שותפים עסקיים במיקרוסופט, חיפשתי תמיד אחר המוטיבציה אצל השותפים לעשות איתנו עסקים, מה יניע אותם, בטח כשנקודת הפתיחה שלי למול התחרות מאוד נמוכה, כי בארסנל שלי אין תקציבי ענק או אפשרות ל"שמירת" שותף.